סרנדיפיטי ויהדות
"חִפֵּשֹ אֲתוֹנוֹת וּמָצָא מְלוּכָה" – פתגם עממי המבוסס על סיפור משיחתו של שאול למלך על-ידי שמואל הנביא, כפי שמתואר בספר שמואל פרקים ט' – י
סרנדיפיטי ושאול המלך
הסיפור על שאול המלך שיצא לחפש אחר האתונות של אביו שאבדו ומוצא באופן אקראי את שמואל הנביא שמשח אותו למלך הראשון של ישראל, מהדהד מאוד את משמעות מושג הסרנדיפיטי, היה מי שהציע על בסיס הקשר הזה לתרגם את המושג סרנדיפיטי לעברית למילה 'אתינות'. רעיון הסרנדיפיטי נמצא באופן עמוק בסיפורים רבים נוספים במקרא וגם בהגות היהודית.
נעשה ונשמע
כולנו מכירים את תפיסת העולם המגיעה מהעולם היהודי האומרת 'נעשה ונשמע'. כאילו יש גילוי בעשייה, שמתוכה שומעים את השיעור והכוונה. מתוך ההבנה הזו ומתוך סיפורי מקרא רבים, עולה כי רעיון הסרנדיפיטי נוכח באופן עמוק ומשמעותי בבסיס היהדות, כפי שאני למדתי אותה.
השגחה פרטית
"אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה" (חולין ז, ב.)
לא מעט אנשים מאמינים- דתיים, חרדים ומסורתיים, מגיבים לרעיון הסרנדיפיטי במילים 'השגחה פרטית'. ע"פ אמונתם אין יד למקרה, הכל זה מלמעלה. אז יצאתי קצת לבדוק ולהעמיק ברעיון ולברר האם השגחה פרטית היא סוד הקסם של האקראיות המבורכת. כמו בכל דבר, חכמי ישראל לאורך הדורות דנו במהותה ובהיקפה של ההשגחה הפרטית, ואפשר למצוא אצלם מנעד של דעות. שתי שאלות עיקריות עולות בדיון: האם ההשגחה היא רק על בני-האדם? והאם במידה שווה? (וכמובן ששאלת הגילוי המקרי של משהו טוב אינה עולה....)
בתאולוגיה, השגחה (הכוונה אלוהית) היא השפעתו המכוונת של האל על הנעשה בעולם. ישנה הבחנה בין השגחה כללית שהיא על עניינים מרכזיים בחשיבותם, ובין השגחה פרטית, שהיא על כל פרט בעולם.
אבל האם באמת הכל בידי שמיים? והאם כל בני-האדם מושגחים באותה מידה? אז ראשית בדיון האם כל הבריאה מושגחת או שמא רק האדם לבדו הוא זה שמושגח, יש האומרים שכל פרט ופרט בעולם מושגח ואם עלה עף ברוח הרי שדבר זה קורה בהשגחה פרטית, ישנה דוגמא ידועה המובאת בחסידות שאם אדם ישליך חופן עפר לאדמה כל גרגר וגרגר ייפול במקום מסוים על פי רצונו של בורא עולם. מייסד החסידות הכללית, הבעל שם טוב ידוע במיוחד בחידוש המושג של השגחה הפרטית על כל דבר בבריאה. לשיטתו גם על עלה המתגלגל ברוח ישנה השגחה אלוהית וגם על הגורמים לו לעוף. מוגזם לא?!
לעומת זאת יש האומרים (הרמב"ם) שרק האדם מושגח בהשגחה פרטית ושאר עולם הטבע אינו מושגח באופן פרטי אלא בהשגחה כללית כלומר אם עכביש טורף נמלה אין זה בגלל שאלוהים רצה עכשיו ברגע זה שזה מה שיקרה אלא העולם מתנהל באופן טבעי על פי חוקי הטבע שאלוהים טבע בתחילת הבריאה וכשהעכביש טרף את הנמלה אין זה אלא מקרה.
והאם ההשגחה שקיימת על בני האדם שווה באותה מידה לכל אחד מהם? אז מסתבר שלפי הרמב"ם האדם מושגח על ידי אלוהים מכוח הקשר שבין השכל האנושי והשכל האלוהי וההדבקות בשכל הפועל, ולכן רק הצדיקים זוכים להשגחה פרטית צמודה, ואילו הרשעים מופקרים יותר ליד המקרה.
שאלה נוספת שמפריעה לשוללי ההשגחה הוא שאלת "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". הם מצפים שאם יש השגחה פרטית, לצדיקים תמיד יהיה טוב ולרשעים תמיד יהיה רע. אבל לפי הפרשנים- אם איננו מבינים את דרכי ההשגחה - אין זה אומר שהיא אינה קיימת. השגחה פרטית היא עניין של אמונה. יש מי שמאמין ויש מי שמחפש תשובות בסטטיסטיקה או בצירופי מקרים. מכיוון שהמציאות מסועפת ומורכבת ואנחנו רואים רק חלק מזערי ממנה אז כנראה שלעולם איש באמונתו יחיה.
אז מה בין השגחה פרטית וסרנדיפיטי? בהשגחה אין פרו-אקטיביות, אין הזמנה לצאת ולגלות ואין בהכרח הקשר חיובי להתרחשות המקרית. המודעות לסרנדיפיטי היא כנראה קריאה למי שמאמין לראות את ההשגחה הפרטית, להעלותה למודע ולייצר חיבורים מודעים. כביכול לעשות שימוש חיובי בהשגחה.
למצוא מציאה | הסנה הבוער
הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ ז"ל, חתן פרס ישראל למדעי היהדות, מצא שסרנדיפיטי היא מילה מיוחדת ושילב בכתביו פרשנות קסומה לביטוי. הוא ראה את ההבדל בין אנשים שיש ביכולתם לזהות 'מציאה' לבין בני האדם המסודרים ומוכווני המטרה שלא מביטים אל הארץ בדרכם ועשויים לפספס אפילו את המשיח כשיעבור לידם.
שטיינזלץ מספר על משה רבינו שהסתיר את פניו כשהיה ירא להביט בסנה הבוער. משה לא תכנן כשיצא לרעות את כבשיו לפגוש התגלות אלוהית. ברגע האמת- הוא הסתיר את פניו ולא עט על ההזדמנות. משה רצה היאחזות והוכחות מוצקות, רצה תכלית ברורה. על כך אומר הרב: "צריך להיות באדם יכולת לצאת מהחשבונות ולתפוש את הדבר כאשר הוא נמצא". עלינו לפתח יכולת לראות את הסנה, ההתגלות וההזדמנות, לתפוס את הרגע, ובחודש אדר במיוחד, מזמין אונו הרב לצאת מהסדר הטוב, לפתוח את הלב.
שיעור בהמשכים עם ד"ר מרים שיפרוביץ
מי שהאירה לי בזרקור את החיבור העמוק בין סרנדיפיטי ויהדות היא ד"ר מרים שיפרוביץ, מרצה למקרא ולחינוך במרכז האקדמי לוינסקי- וינגייט. מרים פנתה אליי לקראת חג הסוכות תשפ"ג, והציעה לראות בחג הסוכות, חג המסמל את רעיון הסרנדיפיטי, בגלל היציאה המכוונת מהבית אל מרחב הסוכה הארעי, והכנסת אורחים אקראיים לסוכה (אושפיזין) מתוך רצון לצאת מהמוכר והידוע להיפתח למפגש מפתיע עם מה שקורה בחוץ.
החלטנו לערוך מפגש ושיח בסוכתה, מה שהפך למסורת גם בתשפ"ד ואולי יימשך גם בעתיד.
נתקלתי בטקסטים רבים וסיפורים מקראיים שמייצגים את קסם הסרנדיפיטי ופניתי למרים שתכתוב איתי יחד את תוכן הדף הזה באתר. והנה הקסם כפי שהיא רואה אותו:
אז מה לסרנדיפיטי וליהדות?
בשורות הבאות אנסה לתת מילים והסברים, לאינטואיציה הראשונית שהייתה לי כשהכרתי את המושג 'סרנדיפיטי', על קשר עמוק והשורשי בין סרנדיפיטי ויהדות.
אינטואיציה שנבעה מההבנה שסרנדיפיטי זה תיאור מופלא לאופן בו אני מתהלכת בעולם מבלי שהיו לי מילים מדויקת להסביר לעצמי את זה, אך כזו שנובעת מהשראה עמוקה של אבותיי ואמותיי מהתנ"ך וגיבורי אגדות התלמוד שגדלתי לאור סיפוריהם ודמם זורם בעורקיי.
הבנתי את זה כי אני לומדת ומלמדת יהדות שנים רבות, ורבים מהתכנים שלמדתי ואני מלמדת מביעים בעצם רעיונות דומים במילים אחרות.
ובכל זאת משהו בגילוי של המושג 'סרנדיפיטי' עורר אותי בי סקרנות עמוקה ורצון להעניק משמעות ומילים ברורות יותר לקשר הזה. במובן מסוים מסע הלימוד הזה הוא בעצם סרנדיפיטי בפני עצמו. והמילים שאני כותבת עכשיו הם צעד ראשון במסע מופלא לברר לעצמי את הקשר הזה.
המסע הזה יהיה ארוך מסקרן ומפתיע, כי ההגות היהודית לדורותיה השאירה לנו אוצר מופלא של סיפורים והגות עמוקים מיני ים דרך המקרא והתלמוד, ספר הזוהר והחסידות ועוד ועוד. מסע שמבקש דו שיח בין דורי מתמשך ומפרה, שעבר, הווה ועתיד שזורים בו בהקשבה והרמוניה.
אני מבקשת להתחיל את מסע הלימוד הזה מבראשית, מבריאת העולם. זה אולי יישמע מפתיע אבל נראה לי שאפשר לזהות את שורשי הסרנדיפיטי כבר אצל אלוהים בכבודו ובעצמו, שיוצא לברוא עולם חדש. מה שנראה אולי כמו תוכנית סדורה של בריאה בשישה ימים, מתגלה מהר מאוד כעולם שיש בו בקיעים וסדקים.
רמזים עדינים על שיבושים בתוכנית שזורים בתיאורי הבריאה, מתחילים כבר עם בריאת האור ביום הראשון שנגנז, ממשיכים עם בריאת הצומח, כאשר האדמה שהוציאה עץ פרי במקום עץ עושה פרי, ובבריאת המאורות ביום הרביעי שמסתיימת במיעוט הלבנה.
נראה שאלוהים בעצמו יוצא למסע שאינו ידוע מראש ויש בו ניסוי וטעיה. בריאת העולם כמסע של התנסות שתוצאותיו אינן ידועות מראש, מתוארת גם במדרשי חז"ל על כך שאלוהים שהיה "בורא עולמות ומחריבן" עוד לפני בריאת העולם שאנחנו מכירים היום.
ההבנה כי אלוהים לא ברא את העולם בתוכנית סדורה, מבהילה קצת בהתחלה, וסודקת את תחושת הבטחון והשליטה במיוחד בקרב אלו המבקשים לראות את האמונה באלוהים כעוגן יציב ובטוח. אך אפשר לזהות כאן הזמנה של מקום לאדם להיות שותף בהשלמת הבריאה. במבט כזה העולם הוא הזמנה למסע סרנדיפיטי של אלוהים ואדם, ריקוד עדין של יציאה לדרך ויצירת עולם ביחד, מתוך מקום של שעשוע והפתעה. אלוהים ואדם מתהלכים יחדיו בגן העדן ומשתעשעים מהמרחב המשותף.
מיד לאחר בריאת העולם, מגיע התור של אדם הראשון לצאת אל מסע הסרנדיפיטי הראשון בעולם למציאת בת זוג שלו. האדם שמונח בגן מרגיש חסר ובודד ואלוהים שמבחין בכך מבקש לו עזר כנגדו "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב, יח)
אך כאן למרבה ההפתעה לא ברור באופן מיידי מי ישלים את האדם, ואלוהים ואדם יוצאים למסע סרנדיפיטי משותף של חיפוש בת זוג לאדם, שיש בו דייטים כושלים עם יצורי הגן שנבראו הלא הם בעלי החיים, זה אולי נשמע לנו מופרך אבל אנחנו צריכים לזכור שהנחש שנפגוש מיד בהמשך היה דומה לאדם במחשבה ובדיבור.
וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: (בראשית ב, יט-כ)
רק לאחר מכן הסתבר שאין בת זוג מתאימה לאדם מבעלי החיים, ואז מגיע הניסוי הנוסף ליצירת האישה מבשרו של האיש, ניסוי שמוכתר בהצלחה במילים נרגשות של האדם שמצא סוף סוף את שביקשה נפשו. וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת: (בראשית ב, כג)
נראה מאז ועד היום המסע למציאת בן זוג מסמל את אחד מהאתגרים המשמעותיים בו אנחנו נדרשים לצאת מהמוכר והידוע כדי להגיע למקום מופלא.
המשך יבוא...
*תוכלו להגיב למרים בכתובת המייל: Miriam.shif@gmsil.com
